דברי דליה מרקס ותמונות של הערב לכבוד השקת ספרה

ערב לכבוד הספר, ביקורת פמיניסטית של תמיד, מידות, וקינים של דליה מרקס


דברי דליה מרקס 

HUC, 31.7.13
 

 


בסיפורו "עד שיבוא אליהו" מספר שמואל יוסף עגנון על שמש עני של בית המדרש הישן בעירו בוצ'אץ', שגבאי הקהילה התנו עמו שכחלק מתפקידו עליו למצוא איש שיעלה לתורה בפרשות התוכחה הקשות שבהן מפורטים העונשים הצפוים לישראל אם לא יעשו רצון קונם (בחוקותי וכי תבוא), וכי אם לא ימצא עולה לתורה יצטרך לעלות בעצמו. באותה שנה היה השמש דנן מיוסר ומדוכא כי לא הצליח למצוא איש שיעלה לתורה בפרשת כי תבוא. במיוחד פחד האיש כי אלמנה עלובה קיללה אותו, כשהתרשל בלימוד משניות שהתחייב להן לעילוי נשמת בעלה. 
והנה הגיע לעיירה הלך עני מרוד, והשמש מבין שהנה עלה בידו למצוא עולה לתורה בפרשת התוכחה. בשבת בבוקר לכל אורכה של התפילה המתין השמש לבואו של ההלך ומצפה לבואו. ממש ברגע האחרון נכנס ההלך וכאן כותב עגנון: 
 
בא לו השמש אצל ההלך בפנים יפות ושאל אותו בפה רך, מה שמך? אמר לו את שמו. חזר ושאל השמש, ומה שם אביך. אמר לו את שם אביו. חזר ואמר השמש יודע אתה אהובי לשם מה אני שואל לשמך ולשם אביך. לקרות לך לתורה מתכוון אני, לכבד אותך בעלייה מתכוון אני כדרך שמכבדים אורח חשוב שקוראים לו לעלות לתורה. אמר לו ההלך לשמש, חבל על אותו אדם שהעבירו עליו את הזמן. כמה שמחה, כמה עונג, כמה הנאה היית גורם לי אילו באת קצת קודם. אמר השמש, מה לך קודם ומה לך עכשיו? וכי חמישי לא פרשה נאה היא? וכי לא מן הפרשיות של שבעת הקרואים היא? הערים השמש על הפרשה שהתוכחה נתונה בתוכה, אף על פי שהיא ששי קראה חמישי. אמר ההלך לשמש, אתה יהודי אהובי אתה מבקש לקרוא לי לעלות ששי ואני יהודי אהובי כהן אני וכהן עולה ראשון.
 
נתמלא השמש עברה עד שהתיזו עיניו ניצוצות של זעם שאילו של אש היו היה ההלך נשרף. 
תקע ההלך את ידו באבנטו והביט עליו בעינים שוחקות ואמר לו, הסר כעס מלבך יהודי אהובי ואל תשבית לך את שבתך. כל פרשיותיה של התורה כולן אהובות, כולן חביבות, כולן טובות וברכות. הזדרז יהודי אהובי ועלה לתורה, אל תתן לתורה להתעכב עליך. כבר זועם עליך הגבאי שמעכב אתה את הקריאה. נתן בו יואל יונה עינים שאילו של אש היו מיד היה נשרף. ליבבו ההלך בעיניו והקיפו בחיבת אהבתו. הקיפה אהבתו את לבו ונכנסה בלבו. יצא כעסו ונכנסה בו אהבה וכיון שנכנסה בו אהבה נכנסה בו שמחה. חזר אצל הספר ואחז בשמחה את עצי החיים ובירך בשמחה על התורה כאילו לפרשת וזאת הברכה עלה. 
מכח שמחתו נתמלא כל בית המדרש שמחה ומכח שמחת בית המדרש הוכפלה שמחתו של יואל יונה. זה כחה של שמחת אמת, שמחה ומשמחת, שמחה ומשמחת (עיר ומלואה, עמ' 64)

בהמשך אנו נרמזים שההלך היה לא אחר מאשר אליהו הנביא. כיצד פרשת התוכחות, השמש האומלל וההלך הפלאי קשורים לפירוש פמיניסטי למסכתות תמיד, מידות וקינים בסדר קודשים?
שלוש מסכתות קטנות, אמנם אינן דברי תוכחות דווקא, אדרבה, מסכת קינים משמשת כסגולה לרפואה בחוגים אחדים בעמנו. אבל עלינו להודות שהן שוליות למדי בספרות חז"ל: שתיים מהן לא זכו לתלמוד, אף אחת מהן לא זכתה לתוספתא. אין בהן פאר המבנה של הדיון התלמודי על רבדיו ועומקיו; אין בהן כדי ללמוד על חגינו ומועדינו ולהעשירם; אין אלה המסכתות שעולות על דעתנו כשאנו חושבים על חכמת חז"ל ותורתם, (תשבי יתרץ קושיות ובעיות...)
אבל אולי דווקא השוליות של המסכתות האלה היא מזמנת ומאפשרת. היא מזמינה לקרוע צוהר [או אולי בדימוי פחות אלים, לפתוח חלונות וחרכים] אל מקומות שבדרך כלל אין אנו מחפשים בהם, אל מסכתות הנראות יבשות וטכניות ולמצוא בהן חוכמה ויופי. ודומני שיש בכך מסר פמיניסטי מסוים, ערעור היחסים שבין מרכז ובין פריפריה, בין החשוב והרציני ובין הזוטא והשולי: סידורי הלינה של הכהנים והלוויים בבית המקדש, דינו של כהן שנטמא, קרבן הקן, הקרבן הקטן והזול ביותר מבין קרבנות בעלי החיים שהביאו בעיקר נשים... 
ובעיקר נכון הדבר בכל הקשור לדיון על עבודת בית המקדש, בחוגים שלנו... בהגות הרפורמית ובליטורגיה הרפורמית נתפש לא אחת בית המקדש על כוהניו ועבודתו, כמעין סוד קטן ומביך שעדיף לנסות לשכוח אותו ולא להרהר בו, והנה העיון במסכתות פתח לי, רבה רפורמית וצמחונית אדוקה, זעיר פה זעיר שם חרכים שבהם יכולתי להציץ על אורחות בני עמנו בעת העתיקה. ואם לא על תקופת הבית השני עצמה [כפי שפרופ' ישראל לוין הרבה להזהיר אותי] אזי לפחות על הדרך שבה חז"ל תפשו אותה, דימיינו אותה, משמעו אותה. 
ועל כן, גם החלקים המטרידים והמביכים בקורות עמנו, גם פרשיות אלה "כולן אהובות, כולן חביבות, כולן טובות וברכות"...

אחת הסוגיות שאני עוסקת בה היא השאלה עד כמה עמוק לתוך בית המקדש נכנסו נשים, או – מדויק יותר – כיצד הבינו זאת חז"ל. התשובה על כך אינה ברורה, אבל ברור שהתמונה מורכבת ואינה מתמסרת בקלות. 
אחד התיאורים על גישתם האפשרית או המדומיינת לקודש לקוח ממסכת קידושין בבבלי (נב, ע"ב). עולה בה שאלה האם אישה יכולה להיכנס לעזרה הפנימית כדי לקבל כקידושין בשר קודשים. רבי יהודה מתרגז על התלמיד ששאל זאת ועונה בזעף: "וכי אישה בעזרה מניין?". כלומר שולל מכל וכל את האפשרות נכנסה פנימה לעזרה. רבי יוסי מהרהר בתשובה זו ומנסה לבדוק אם אפשר שאישה נכנסה לעזרה. בין שאר הפתרונות שהוא מציע הוא תוהה שמא "דחקה ונכנסה"? כלומר האישה אולי אינה נראית כשייכת להוויית בית המקדש אבל אין לערער על זכותה להיכנס לפנים בית המקדש ואף לפעול בתוכו. ואם היא לא תחכה להזמנה אלא תדחק ותיכנס, הרי שהיא רשאית להיות שם. אולי נוכל לזהות בדבריו של רבי יוסי (ובעמדת עורכי הסוגייה) משום קריאה לנשים לא לחכות שיוזמנו לבוא אל מקומות החסומים בפניהן, דרישה שיקומו ושיעשו ויתבעו את חלקם בעזרות הפנימיות של השיח היהודי ועבודת הקודש שלו. ואם יפים היו הדברים בימיהם של חז"ל, יפים הם שבעתיים לימינו אנו. 
פעמים רבות אני שואלת את עצמי האם אני הייתי צריכה לדחוק ולהיכנס לעזרות שחפצתי בהן, הן באקדמיה הן ברבנות או שמא לא נתקלתי במאבק. דומני שגם וגם. במידה רבה אחיותי המבוגרות יותר סללו את הדרך בעבורי בשני עולמות אלה. 
וזו אולי תמצית הפמיניזם כפי שאני מבינה אותו, לא רק דאגה לנשים ולזכויותיהן, אלא דאגה לכל היסודות המוחלשים, המושתקים, המודרים והמוחפצים בחברה. ועל כן, אנו שזכינו לחיות בדור שבו נשים יכולות לכהן ברבנות ולהיות פעילות בחיים האקדמיים, מחויבות פי כמה לכל מי שטרם זכו להגשים את עצמיותם.

אני מתרגשת להיות כאן עם כולכם היום, תודה שבאתם לחגוג את הוצאת הספר. אישה אחת חסרה לי בשמחה היום, אמי, יעל בת מורנו ושרה, שנלקחה לבית עולמה בדיוק לפני חודשיים. את אהבת הספר והדעת קיבלתי ממנה, היא זכתה לשמוח אתי על הוצאת הספר אבל טרם הספיקה לעיין בו לפני מותה. יהי זכרה ברוך. 

כשם שבדיחות רבות מתחילות בשני יהודים שנוסעים ברכבת לברלין, המסע הזה התחיל בעבורי, בנסיעה עם יהודייה יקרה טל אילן מפוטסדם לברלין. עזרתה ותמיכתה הבלתי נלאית כמו גם תמיכתם המקצועית ולא פחות מכך – החברית, של כל אנשי הצוות שלה, הפכו את העבודה לחוויה נעימה וטובה. כאן נמצאת חנה צוברי הנהדרת ועטקא ליבוביץ עורכת הלשון המסורה. העבודה מול מוהר-זיבק הייתה אף היא נעימה ומקצועית. אנשים רבים קראו, העירו, האירו ואיתגרו. וביניהם נמצאים אתנו כאן פרופ' ישראל לוין, פרופ' דוד לוין, פרופ' ג'ודי האופטמן, פרופ' ישראל תבורי, וכמובן פרופ' טל אילן.  
אחרונים חביבים מאד שותפי וחברי רולי ושלושת ילדינו תום [שניגן], ניב ונועם. הספר הזה עוסק בבית המקדש, מקום הקדושה העילאי ובה בשעה הבית האינטימי של ישראל, הבית שבנינו ושאנו ממשיכים לבנות הוא המקדש מעט של חיי.